Peah
Daf 5b
משנה: אֵין פּוֹחְתִין לְפֵיאָה מִשִּׁשִּׁים. אַף עַל פִּי שֶׁאָֽמְרוּ אֵין לְפֵיאָה שֵׁיעוּר הַכֹּל לְפִי גוֹדֶל הַשָּׂדֶה וּלְפִי הָעֲנִיים וּלְפִי הֲעֲנָוָה.
Traduction
Il ne faut pas que la part de la pea soit inférieure au 60ème du champ entier (90)Voir Hulin 137b. Les sages ont fixé la mesure d'un devoir prescrit par la Loi sans limites., bien que l’on ait dit qu’il n’y a pas de mesure pour cela; tout dépend de la grandeur du champ, du nombre des pauvres et de la grosseur des grains de blé (ou, selon d’autres, de l’étendue des sentiments de compassion qui animent le propriétaire envers le pauvre).
Pnei Moshe non traduit
מתני' אין פוחתין לפאה מששים. מתקנת חכמים היא:
אע''פ שאמרו אין לפאה שיעור. מדאורייתא:
הכל לפי גודל השדה ולפי העניים. כיצד אם שדהו קטנה שאם הניח אחד מששים אינו מועיל לעניים ה''ז מוסיף על השיעור וכן אם היו עניים מרובים מוסיף על השיעור ואם שדהו גדולה אע''פ שעניים מועטים נותן לפי השדה:
ולפי הענוה. כלומר לפי רוב ענותו ירבה לעניים מלשון וענותך תרבני. והרמב''ם פירש מלשון עניה כלומר מה שתענה הארץ שאם זרע מעט ואסף הרבה מוסיף לפי הברכה. ואית דגרסי ענבה בבי''ת כלומר לפי גודל הגרגרים וקטנן שאם היו השבלין של השדה מלאות וטובות במקום א' ובמקום אחר צנומות דקות לא יניח הפאה כולה מן הרעות אלא ישער ששים לרע וליפה:
הלכה: תַּנִּי אֵין אוֹמְרִים לוֹ הֲבֵא גְמָלִים וּטְעוֹן. מִתְנִיתָא בְּיֶתֶר מִכְּשֵׁיעוּר. אֲבָל בִּכְּשֵׁיעוּר אוֹמְרִים לוֹ הֲבֵא גְמָלִים וּטְעוֹן. שָׂדֵהוּ מְרוּבָּה וַעֲנִייִם מוּעָטִין נוֹתֵן לְפִי שָׂדֵהוּ. שָׂדֵהוּ מְעוּטָה וַעֲנִייִם מְרוּבִּין נוֹתֵן לְפִי הָעֲנִייִם. רִבִּי שִׁמְעוֹן דָּרַשׁ שְׁנֵי דְּבָרִים לְקֻלּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. שָׂדֵהוּ מְרוּבָּה וַעֲנִייִם מוּעָטִין נוֹתֵן לְפִי הָעֲנִייִם. שָׂדֵהוּ מְעוּטָה וַעֲנִייִם מְרוּבִּין נוֹתֵן לְפִי שָׂדֵהוּ. מַתְנִיתָא לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא הַכֹּל לְפִי גוֹדֶל הַשָּׂדֶה וּלְפִי הָעֲנִיים וּלְפִי הֲעֲנָוָה.
Traduction
N’a-t-on pas enseigné (dans la barayeta) que l’on ne va pas jusqu’à donner aux pauvres (au détriment de la dîme des lévites) de quoi charger un chameau? (N’en résulte-t-il pas la règle de leur donner peu?) Non, cet enseignement s’applique à celui qui dépasserait la mesure du 60ème; mais il faut donner dans cette limite, y eut-il de quoi charger un chameau lorsque l’étendue du champ le comporte. Si le champ est grand et les pauvres peu nombreux, on donne davantage, d’après le nombre des pauvres. R. Simon, au contraire de la Mishna, prescrit dans ces deux cas des mesures avantageuses pour le propriétaire: au premier cas, dit-il, on donne d’après le nombre des pauvres; au second cas, on donne d’après l’étendue du champ (91)La mesure du 60ème, selon lui, n'a été prescrite que par les rabbins et n'est pas absolue. Aussi, en cas de doute, il laisse le bénéfice au propriétaire.. Mais, selon notre Mishna, il n’en est pas ainsi, et la mesure est fixée en ce que tout dépend de la grandeur du champ, du nombre des pauvres et de la grosseur des grains de blé (ou, selon d’autres, de l’étendue des sentiments de compassion qui animent le propriétaire envers le pauvre).
Pnei Moshe non traduit
גמ' תני. בברייתא אין אומרין לו לעני הבא גמלים וטעון וכדמפרש לקמיה:
מתניתא. האי ברייתא מיירי ביתר מכשיעור אם הוסיף יותר על ששים וכגון שנתברך שדהו דאמרינן בזה דמוסיף הוא לפי הברכה והיו כאן עניים מועטין שמגיע לעני אחד הרבה עד שצריך להביא גמלים ולטעון בכה''ג הוא דקתני אין אומרים לו הבא גמלים וטעון וכלומר דאם העניים מועטים אע''פ שלפי הברכה יש לו להוסיף מ''מ הואיל ואין כאן אלא עני א' או שנים וכיוצא בהן א''צ ליתן לפי הברכה דלא אמרו אלא אם העניים מרובין ואם יתן כשיעור יגיע דבר מועט לכל אחד ואחד בזה הוא דאמרו דמוסיף הוא:
אבל בכשיעור אומרין לו הבא גמלים וטעון. כלומר אבל אם אינו נותן אלא כשיעור א' מששים בזה אע''פ שהעניים מועטין ויגיע חלקו של אחד עד שהוא צריך להביא גמלים ולטעון מ''מ לא יפחות הוא מהשיעור שתקנו חכמים:
שדהו מרובה וכו'. לפרושי מתני' הוא למאי דקתני הכל לפי גודל השדה ולפי העניים הא כיצד אם שדהו גדולה ועניים מועטין אפי' כן צריך ליתן לפי שדהו ואם שדהו מעוטה ועניים מרובין ואם יתן כשיעור יגיע דבר מועט לכל אחד אז נותן לפי העניים ומוסיף על השיעור וכדפרישית במתני':
ר''ש דרש שני דברים לקולו של בעל הבית. כלומר דדעתו היה לומר בהיפך ולדרוש לקולו של בעה''ב באלו שני הנושאים שאם שדהו מרובה ועניים מועטין א''צ ליתן אלא כפי העניים שאפי' יפחות מן השיעור יגיע חלק יפה לכאו''א שהרי שדהו גדולה ואם שדהו מעוטה. אע''פ שעניים מרובין מ''מ א''צ להוסיף כ''א יתן כשיעור לפי שדהו. וקאמר הש''ס דמתניתא לא משמע כן לדרוש לקולו של בעה''ב אלא אדרבה לחומרא דרשינן דהא קתני הכל וכו' ולפי הענוה וע''כ דלפי הענוה איך שתפרש לחומרו הוא דצריך להוסיף לפי רוב ענותנותו וצדקתו או לפי רוב הענייה והברכה של השדה וא''א לפרש לקולו של בעה''ב ה''נ לפי גודל השדה ולפי העניים לחומרו של בעה''ב הוא וכדאמרן:
5b רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק בְּעִי צְדָקָה תִּצֹּר תָּם דָּרֶךְ וְרִשְׁעָה תְּסַלֵּף חַטָּאת. חַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה וְאֶת צַדִּיקִים יְשַׁלֵּם טוֹב. אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן. רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמוֹר וּרְשָׁעִים בַּחֹשֶׁךְ יִדָּמוּ. כְּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּסְיָגִין סְייָגָה וְתַרְעִין תְּרִיעָה. רִבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק שׁוֹמֵר אָדָם אֶת עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵירָה פַּעַם רִאשׁוֹנָה שְׁנִייָה וּשְׁלִישִׁית מִכַּן וָאֵילַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמְּרוֹ. מַה טַעַם כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פְּעָמִים שָׁלֹשׁ עִם גָּבֶר. אָמַר רִבִּי זְעִירָא וּבִלְחוּד דְּלָא יְתִיב לֵיהּ מַה טַעַם וְהַחוּט הַמְשׁוּלָּשׁ לֹא לְעוֹלָם יִנָּתֵק אֵין כְּתִיב כּאַן אֶלֵּא לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. אִין מִטְרַחַת עֲלוֹי מְפַסֵּק הוּא.
Traduction
Au contraire, R. Jérémie au nom de R. Samuel bar Isaac oppose à cet avis les versets suivants: la justice garde celui qui marche dans l’intégrité, mais la méchanceté renversera celui qui s’égare par le péché (Pr 13, 6); le mal poursuit les pécheurs, mais le bonheur récompense les justes (ib 21); s’il se moque des moqueurs, il fait grâce aux gens modestes (Pr 3, 34); il préserve les pas des gens pieux, et les méchants périront dans les ténèbres (1S 2, 9); les sages hériteront la gloire, mais les insensés augmenteront leur honte (Pr 3, 35). De ces versets faut-il conclure qu’une haie s’ajoute à l’enclos et que s’il y a une brèche ou l’ouvrira encore? (88)Peut-on dire que Dieu qu'il veuille augmenter les fautes de l'impie et qu'il préserve de la chute le juste qui n'a pas besoin d'appui? R. Jérémie répond au nom de R. Samuel bar R. Isaac: si l’on se garde de ne pas commettre de péché une fois, deux et trois fois, Dieu vous en préservera désormais; et ce qui le prouve, c’est qu’il est dit (Jb 33, 29): certes, Dieu fera tout cela, et même deux ou trois fois en faveur de l’homme, c’est-à-dire après deux ou trois préservations, l’homme sera déjà enclin à se garder. Toutefois, ajoute R. Zeira, il faudra ne pas s’écarter du bien et suivre cette voie, puisqu’il est dit (Qo 4, 12): le triple fil ne sera pas aisément rompu; il n’est pas dit qu’il ne sera jamais rompu, mais il ne le sera pas rapidement: c’est que, si on le tire trop fort, il se brise.
Pnei Moshe non traduit
ר' שמואל בר רב יצחק בעי. הוה קשיא ליה לאלו הפסוקים דכתיב צדקה תצר תם דרך וגו' וכן כל הני קראי דקחשיב להו דמשמע שהקב''ה מזמין ומספיק ביד הצדיק לעשות צדקות וביד הרשע להחזיק בעלילות רשע:
וסייגין סייגה ותרעין תרעה. בתמיה וכי גודרין את הגדר ונועלין את השערים והיתכן שח''ו הקב''ה יסייע את הרשעי' להרשיע:
וה''ג בקדושין ובסנהדרין וכיני סייגין סייגה ותרעין תרעה כלומר דהדר קאמר אין וכן הוא הדבר שגודרין גדר ונועלין את השערים אבל לא על בתחלה הוא נאמר אלא כדר' ירמיה לקמיה בשמיה דר' שמואל גופיה שאם שומר אדם א''ע מן העבירה עד ג''פ מכאן ואילך הקב''ה הוא משמרו וכן הוא להיפך אם הרשעי' כבר מורגלין הן בעצמן בעבירות תרדף רעה אחריהן שיעשו ויעברו עוד וכן אם כבר ללצים הוא יליץ עוד וע''ד שאמרו בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו ימצא לו פתחים:
מה טעם הן כל אלה יפעל וגו'. כלומר סרס המקרא ודרשהו דלאחר שפעמים ושלש עם גבר הן כל אלה אח''כ יפעל אל:
ובלחוד דלא יתיב ליה. התם בקדושין על המתני' קאי ומייתי ליה אגב בכל מקום שמדבר בענין זה דתנינן כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ עליו הכתוב אומר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ועלה קאמר ובלבד שלא ישוב מצדקתו אלא ישמור עצמו להחזיק בהן תמיד כדדריש מהמקרא דכתיב לא במהרה ינתק ולא כתיב לא לעולם ינתק אלא כחוט המשולש הזה שאינו ניתק מהרה אבל אם מטריחין עליו הרבה נפסק וניתק הוא וכן אם ח''ו יחזור מצדקתו אז יהא נפסק החוט ותנתק שמירתו:
רִבִּי חוּנָא בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ הַקָּדוֹשׁ אֵין לְפָנָיו שִׁכְחָה הָא בִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה שׁוֹכְחָן. מַה טַעַם נוֹשֵׂא עָווֹן כְּתִיב. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר נָשָׂאתָ עֲוֹן עַמֶּךָ כִּסִּיתָ כָּל חַטֹּאתָם סֶלָה.
Traduction
R Houna s’exprime ainsi au nom de R. Abahou: bien qu’il doit dit que pour Dieu il n’y a pas d’oubli, cela a pourtant lieu en faveur d’Israël, comme il est écrit: il pardonne ses péchés (89)''Selon la judicieuse remarque de Frankel, Introductio, 18a, le texte est elliptique; il faut intercaler ici les mots AL TIKRE et compléter la pensée du Talmud en disant: on suppose le mot NOS) ponctué ainsi, avec SHIN, dans le sens d'oublier, comme dans (Gn 41, 51).''. Aussi David dit-il: tu as pardonné la faute de ton peuple, tu as couvert tous ses péchés. Selâ (Ps 85, 3).
Pnei Moshe non traduit
הקב''ה אין לפניו שכחה הא בשביל ישראל. כביכול נעשה שכחן וכדאמרינן מעביר ראשון ראשון וכך היא המדה שמתחלה מניח עון אחד ואינו מביאו בחשבון ועושה עצמו כאלו שכחו ועי''כ כף הזכיות מכרעת אם היו מחצה על מחצה עם אותו העון:
מה טעם נשא עון כתיב. חסר ומל' נשיתי טובה וע''י כך ועובר על פשע:
וכן דוד הוא אומר נשאת עון עמך. עון ל' יחיד והדר קאמר כסית כל חטאתם ל' רבים אלא דה''פ נשאת שכחת מעון אחד וע''י כך כסית כל חטאתם סלה לפי שכף הזכיות מכריע ומכסה ומעביר כל החטאים שלא יזכרו עוד סלה:
Peah
Daf 6a
משנה: נוֹתְנִין פֵּיאָה מִתְּחִילַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רִבִי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כְּשֵׁיעוּר. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם שִׁייֵר קֶלַח אֶחָד סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּיאָה 6a וְאִם לָאו אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶבְקֵר.
Traduction
On peut prélever cette part (92)Voir Torath Cohanim, sur la section Kedoschim., même au commencement du champ et au milieu (et non pas seulement à l’angle). Selon R. Simon, cela suffit, pourvu qu’à la fin on complète la part réglementaire (le 60ème). Selon R. Juda, il importe de laisser (à la fin) au moins un épi (en y ajoutant, pour la quantité légale, ce qu’on aurait laissé au commencement ou au milieu); si l’on n’a pas fait cela, les parts antérieures sont pour ainsi dire nulles et abandonnées à tout venant (93)Voir plus loin, (6, 1) (aux riches et aux pauvres, et le devoir de la pea ne se trouverait pas rempli).
Pnei Moshe non traduit
מתני' נותנין פאה מתחלת השדה ומאמצעה. דלא תימא תיבת פאה משמעותה סוף השדה דוקא להכי איצטרי' לאשמעינן דבתחלה ובאמצעה נמי קדשה משום פאה. ופטורה מן המעשר:
ר''ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. מסיק בגמרא דכשיעור המשתייר קאמר ולא דצריך ליתן בסוף כשיעור על כל השדה אלא על הקמה הנשארת אחר שנתן בתחלה ובאמצע הקציר צריך הוא ליתן בסוף כשיעור על מה שנשתייר וקמ''ל דאע''פ שנתן בתחלה ובאמצע שיעור פאה על כל השדה אין הפאה פוטרת אלא על מה שקצר אבל לא מה שעתיד לקציר:
אם שייר קלח א'. ר''י פליג את''ק ור''ש דלדבריהם לעולם תורת פאה על מה שנתן בתחלה ובאמצע ועלה קאמר ר''י דאם שייר אפי' קלח א' בסוף שדהו שיהא זה לפאה סומך עליו גם על מה שנתן בתחלה ובאמצע משום פאה ודין פאה על הכל מה שנתן ואם לאו שלא שייר אפי' קלח א' בסוף השדה לפאה אין תורת פאה על מה שנתן בתחלה ובאמצע לענין שיהא דוקא לעניים ולא לעשירים אלא אינו נותן אלא משום הפקר ואף לעשירים שיכולין לזכות בה כדין הפקר והלכה כר''ש:
הלכה: נוֹתְנִין פֵּיאָה מִתְּחִילַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ. רִבִי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וּבְקֻצְרְכֶם מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לִקְצוֹר אֶלָּא אֲפִילוּ יֵשׁ לוֹ כַמָּה לִקְצוֹר. רִבִּי יוֹנָה בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וּבְקֻצְרְכֶם מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לִקְצוֹר אֶלָּא אַחַת בַּתְּחִילָּה וְאַחַת בַּסּוֹף. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וּבְקֻצְרְכֶם מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לִקְצוֹר אֶלָּא אַחַת לַגְּבוֹהַּ וְאַחַת לְהִדְיוֹט. רִבִּי יוּדַן בְּעִי כְּלוּם מָעוֹת הֶקְדֵּשׁ מִתְחַלְלִין לֹא בְּתָלוּשׁ שֶׁמָּא בִּמְחוּבָּר. אָמַר רִבִּי חֲנִינָא שֶׁלֹּא תֹאמַר יֵעָשֶׂה קְצִיר הֶקְדֵּשׁ כִּקְצִיר הִדְיוֹט.
Traduction
R. Yossé en explique la raison au nom de R. Simon ben Lakish: c’est qu’il est dit (Lv 19, 9): lorsque vous moissonnerez, etc. (vous laisserez la part du pauvre); et, comme après cette expression, on emploie encore le terme de moisson, cela sert à indiquer que y eut-il encore au champ des épis à moissonner, on laisse la part du pauvre (donc, au commencement et au milieu). R. Yona au nom de R. Simon ben Lakish déduit une autre conséquence de la répétition des termes moisson: il est bon, selon lui, de laisser la pea en deux parts, l’une au commencement et l’autre à la fin. Enfin, R. Yossé au nom de R. Josué ben Levi déduit une 3ème conséquence de ces deux termes: c’est que, dit-il, il faut prélever cette part aussi bien sur le champ consacré à Dieu que sur celui des hommes. -Mais, lui objecta R. Judan, s’il s’agit d’un champ sacré (non passible de la pea), on ne peut racheter cette valeur sacrée que contre des objets coupés; et comment admettre qu’il s’agisse, pour l’obligation de la pea, de produits sacrés à racheter lorsqu’ils sont encore rattachés à la terre? Aussi, R. Hanina conclut-il (de la répétition desdites expressions) qu’il ne faut pas confondre la moisson sacrée avec la profane (94)''Il peut arriver que le champ sacré est soumis à la péa lorsque le profane ne l'est plus, par ex. en cas d'achat du trésor sacré; en ce cas, l'acquéreur la doit, non le vendeur, selon la règle énoncée, 3, 16)''.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר' יוסי בשם ר''ש ב''ל ובקצרכם וכו'. טעמא דמתני' מפרש דדרש מיתורא דלקצור דאפי' יש לו עדיין כמה לקצור נותן בתחלת הקציר או באמצע משום פאה:
ר' יונה בשם ר''ל וכו' אלא אחת בתחלה ואחת בסוף. כלומר דר' יונה פליג אדר' יוסי דלא ארשב''ל אלא כך אחת בתחלה ואחת בסוף ואיכא בינייהו לדינא אליבא דר''ל דאלו ר' יוסי דקאמר דדריש מלקצור אפי' יש לו כמה לקצור איכא למימר דר''ל כת''ק דמתני' ס''ל דנותן הוא פאה בתחלה או באמצע ובזה יוצא י''ח וא''צ עוד ליתן בסוף שדהו ור' יונה קאמר דכך אמר ר''ל דמדכתיב ובקצרכם וכתיב לקצור יתירה דרשינן אחת בתחלה ואחת בסוף כלומר אם נתן בתחלה צריך שיתן גם בסוף וזהו כר''ש דקסבר ובלבד שיתן בסוף כשיעור וקרא קמ''ל דלשתיהן תורת פאה עליהן:
אחת לגבוה ואחת להדיוט. וקס''ד דלאו בשדה הקדש קאמר דהקדש ודאי פטור מפאה כדתנן בפ''ד הקדיש קמה ופדה עומרין פטור ובהדיא דריש ליה בספרי פ' כי תצא קצירך פרט לשל הקדש אלא דה''ק אם לקח ממעות הקדש קמת שדה שהיא ראויה לקצור חייבת בפאה הואיל וגידולה ביד הדיוט היתה לאו שדה הקדש מיקריא ורבייה קרא דלקצור לחיובא דפאה והיינו דבעי עלה ר' יודן:
כלום מעות הקדש מתחללין לא בתלוש שמא במחובר. בתמיה כלומר הא לא משכחת לה האי גוונא כלל דאם לקח ממעות הקדש קמה במחובר לא חלל כלום דהא קיי''ל דאין הקדש מתחלל ע''ג קרקע כדאמרי' ר''פ ג' שאכלו ודריש ליה מקראי וא''כ אין תורת הקדש על קמה זו ואי דלקח ממעות הקדש לאחר שקצר זה שדהו א''כ כבר נתחייב זה בשעת הקציר דשל הדיוט הויא ולא שייך כאן לרבות את של הקדש:
א''ר חנינא שלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט כלומר לא כדקס''ד אלא אדין דהמקדיש קמה קאמר דקי''ל דחייבת בפאה והיינו אם פדאה כשהיא קמה דאם קצרה הגזבר ואח''כ פדאה פטורה כדתנן בפ''ד ושלא תאמר יעשה קציר הקדש כקציר הדיוט כלומר דהוה אמינא דנילף פטורא דהקדש מחיובא דהדיוט דהא בהדיוט קיי''ל דחיובא אדלוקח הויא ואפי' אם המוכר קצר חציה ואחר כך מכר חציה הלוקח הוא שנותן פאה לכל השדה ואפי' על מה שקצר המוכר כדתנן בספ''ב ותנן נמי התם בהקדש כה''ג מכר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר הוא נותן פאה לכל וטעמא משום דעל מי שהוא ברשותו עכשיו חלה עליו חיוב הפאה ואי לאו קרא דלקצור הו''א דגבי הקדש לעולם פטור הוא אפי' פדאה בשעת שהיא קמה דהא כמו דאם מכר השדה החיוב על הלוקח הוא ה''נ נימא בהקדש דאיפכא הוא דהקדש כלוקח הויא וכשבאת ליד הקדש כבר נפטרה מן הפאה דאין פאה להקדש וסד''א דאפי' הפודה אח''כ מיד הגזבר פטור הוא מן הפאה הלכך איצטריך קרא דלקצור לרבות להקדש בכה''ג שאם פדאה בעודה קמה חייבת בפאה דלקצור כתיב ובשעת הקציר לאו דהקדש הויא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source